אני כבר לא יכולה לפתוח יוטיוב בלי שחצי מההצעות יהיו סרטונים על- או מ-“משחקי הדיונון”. אז מה יש בדיונון שגורם לו להיות כ”כ פופולרי? אני אפרט את הסיבות שלדעתי גורמות לו להיות פופולרי בלי ספויילרים לתוכן ממש, רק לסוגה ודברים עיצוביים וכלליים שאפשר לראות מהטריילרים.
אמ;לק: הדיבוב טוב, ויזואלית הסדרה מאוד יפה וברורה אז קל לעקוב אחרי מי זה מי ומתי קורים דברים (מי שחקן ומי צוות, האם אנחנו במשחק או לא). המוטיבציה רלוונטית לנו – כולם רוצים לקבל את הפרס הכספי בסוף. אז אין עולם משחק ואין כוחות-על והסיטואציה יותר מציאותית (בצע כסף, תשלומי חובות וכו’) כל אלה מתאימים יותר לקהל הרחב ולא רק לצופי אנימה ופנטזיה.
Squid Game (오징어 게임, משחקי הדיונון) זו סדרת משחקי-השרדות/דרמה קוריאנית בה המשתתפים משחקים על חייהם, לא תמיד מרצונם, על סכום כסף גדול שאפשר לקבל בתום המשחקים. מהבחינה הזו זה לא שונה ממשחקי השרדות אחרים – התנאים אפילו יותר טובים, הרבה פעמים הפרס היחיד הוא שנשארים בחיים, וכאן אפשר להשאר בחיים ולקבל ימבה כסף.
החלק הראשון הוא שזו סדרה קוריאנית, שזה ג’אנר בפני עצמו, עם הרבה נושאים שחוזרים על עצמם בסדרות קוריאניות פופולריות מהתקופה האחרונה (שהן לא קומדיות רומנטיות), כמו למשל Sweet Home ו-Parasite. בשניהם המצב של הגיבורים הוא עגום. מצד אחד החיים די טובים (יש עשירים, יש שפע, כולם בחיים), אבל המצב של הגיבורים הוא ברעב ועוני תמידי, חובות כספיים גדולים וחוסר יכולת מחייה בסיסית, ביריונות ואלימות בביה”ס או במוסדות (ע”י הממונים), ושחיתות שלטונית אלה נושאים שחוזרים על עצמם הרבה בסדרות קוריאניות. החלק השני של הדיונון הם משחקי השרדות, ובתקופה האחרונה היו גם כמה כאלה בנטפליקס, למשל Alice in Borderlands ו-Sweet Home. וסרטים ישנים יותר כמו Battle Royale — הסרט השווה בעולם!
הדיונון הוא סדרת השרדות קוריאנית – ז”א הכל רע בעולם מחוץ למשחק, כנהוג בסדרות קוריאניות, והכל רע במהלך המשחק כי נמצאים בסכנת מוות תמידית. אז אין בדיונון שום חדש. מה בכל זאת יש בדיונון?
הדיבוב – הדיבוב לא גרוע. נכון שאפשר לקרוא כתוביות תמיד, אבל דיבוב מנגיש סדרות הרבה יותר מכתוביות, ודיבוב טוב גורם לסדרה להיות יותר קלה וטבעיות לצפיה. הדיבוב של Alice in Borderlands, בהשוואה לדיונון זה שמים וארץ. אליס היא סדרה יפנית עם דיבוב של סדרת קולג’ אמריקאית, ובדיונון המדובבים היו ממש טובים (ובין היתר קוריאניים) אז זה נשמע יותר טבעי
המיקום – אחת הבעיות בסדרות זרות היא שקשה להתחבר למקום כי הכל מרגיש לא מוכר. אם מראים לי את ניו יורק או את טוקיו – אלה מקומות של סרטים, הכל אותו דבר, אז זה קצת מסבך ובעיקר מעמיס. בדיונון המשחק הוא בשדה מלאכותי ענקי, זה חדש לכולם, אבל גם פשוט להבנה כי ההמתנה קוראת באולם גדול, המשחקים באזורי משחק יעודיים. זה מאוד קל ויזואלית
העיצוב – מהר מאוד אפשר להבין שהכחולים הם שחקנים, הורודים הם צוות וכו’, לא צריך להסתבך יותר מידי בלנסות לזכור מי זה מי, שזה הרבה פעמים קשה יותר בסדרות עם שמות זרים ולא מוכרים.
אנושי – אין מפלצות, אין כוחות-על, אין עולם משחק ששונה מהעולם האמיתי, הכל אפשרי בעולמנו. אני תמיד מעדיפה כוחות-על ועולם משחק, אבל הרבה אנשים מעדיפים דברים שקרובים יותר לעולם האמיתי. ולכן גם המוטיבציה של להכנס למשחק ולהמשיך לשחק בשביל הכסף היא מובנת
הפרקים – האורך של הפרקים היה סביר, והיו cliff hangers טובים, שיוצרים עיניין ומשאירים משהו לחכות לו ולא מתח מזוייף ומיותר. לרוב כבר היה ידוע מה קרה, אבל היה חסר אישור כלשהו לפריט מידע שממש סוגר את העיניין. Darwin’s Game גם הכיל כאלה קליף-האנגרים, וגמרתי את כל העונה בפחות משבוע.
נטפליקס – וכמובן זה שנטפליקס דחפו את הסדרה ממש חזק גם עזר לפופולריות
האם הדיונון היא סדרת המופת הכי טובה של נטפליקס? לא. זה מדכא ומבאס, ואני לא רוצה שככה תיראה הטלויזיה שלי. האם אני מרוצה שהדיונון הפך לכ”כ פופולרי? בטח. אני אוהבת משחקי השרדות, בעיקר אם יש כוחות על ועולם משחק אני גם רוצה יותר סדרות קוריאניות ויפניות כי זה חדשני.
המלצות
מי שרוצה לראות יותר אנימה ויותר משחק:
Darwin’s Game
Gantz
Terror in Resonance
Alice in Borderland
Death Parade
Deadman Wonderland (הסדרה לא גמורה, ולא יגמרו אותה בעתיד)
אין באמת סיכוי לראות כזה דבר בימינו, יותר סיכוי לדבר ההפוך: “התשלום בכ. אשראי בלבד”; וזה הגיוני סה”כ כי להתעסק במזומן לוקח יותר זמן, יותר קל לטעות, וגם הלקוח וגם המוכר צריכים מספיק עודף ומספיק כסף. בלגן.
תהליך התשלום בכסף מזומן כולל (1) למשוך כסף מכספומט (2) להסובב עם הכסף בארנק (3) לשלם בשטרות ומטבעות (4) לקבל עודף ולהסתובב עם עוד יתר כסף (אבל בערך נמוך יותר) בארנק הבנק יודע כמה כסף לקחתי, איפה עשיתי את זה (באיזה כספומט) ומתי, אבל חוץ מזה אף אחד לא ידע שאני קונה מדבקות בטמן, לא הבנק ולא המוכרים שישכחו את הפרצוף הממוצע שלי ברגע שאצא מהחנות.
תהליך התשלום בכרטיס אשראי כולל (1) להסתובב עם כרטיס אשראי, נניח מבואבטח עם קוד (2) לשלם, ורק לפעמים להכניס קוד הבנק יודע כמה כסף שילמתי בכרטיס האשראי כל חודש – שזה פחות ממה שהוא ידע כשהשתמשתי במזומן. חברת כרטיסי האשראי יודעת שבכל יום חמישי אני קונה מדבקות בטמן, ובכל יום שישי אני קונה גלידה. החנויות מהן אני קונה יודעות את השם שלי ואת כל פרטי האשראי.
תהליך התשלום בסמסונג-פיי (ואני מניחה שגם באפל זה כך) כולל (1) לקשר את כ. האשראי לאפליקציה (2) להסתובב עם הטלפון (3) לשלם עם הטלפון, להזדהות (מול הטלפון) עם הפרצוף או תביעת אצבע מבחינת הבנק שום דבר לא השתנה, מבחינת כ. האשראי שום דבר לא השתנה, אבל עכשיו גם סנסונג יודעים שאני קונה מדבקות בטמן וגלידות בימי שישי. המוכרים לעומת זאת, יודעים עכשיו פחות, כי כל אפליקציית תשלום שמכבדת את עצמה יוצרת token שמשמש כחלופה לכל פרטי האשראי (מס, שם, וכו’). אז סמסונג עכשיו יודעים את הלו”ז היומי שלי אבל מוכר המדבקות כבר לא יכול לגנוב לי את פרטי האשראי או לקרוא לי בשמי בתור היחידה שאי פעם באה אליו לקנות מדבקות בטמן. טכנית, לא באמת צריך כרטיס אשראי, וגם לא צריך את סמסונג שיתווך עיסקאות אם אפשר להשתמש באפליקציית התשלום של הבנק ישירות. ובמקרה הזה הבנק עכשיו ידע שאני מוציאה כסף על מדבקות בטמן אבל לאף אחד אחר לא יהיה את המידע הזה.
אפשר גם לתאר את תהליך התשלום בביטקוין, אבל זה לא רלוונטי לחיים עצמם, כי אני לא אקנה מדבקות בטמן וגלידה ששווים 8 שקלים בביטקויין. מה שנקרא בלעז וולטילי מידי.
אז יש לנו 3 אמצעי תשלום שרלוונטיים לחיינו: (1) מזומן, (2) אשראי ו-(3) טלפון. בין אשראי וטלפון, טלפון נראה לי בבירור עדיף מאשראי, כי מצד אחד גוף נוסף מקבל את כל הפרטים על החיים שלי, אבל כל הקניות המזדמנות שלי וכל מיני תשלומים חד פעמיים הם בטוחים כי שום פרטי אשראי לא יכולים לדלוף. גניבת זהות או גניבת כרטיסי אשראי יכולה לקרות עם טלפון כמו שיכולה לקרות עם כרטיס אשראי רגיל (הסוגים והנסיבות קצת שונים, אבל בפועל זה דומה וחברות אשראי וחברות תשלומי טלפון יצטרכו לשנות ולהמציא מחדש את מערכות גילוי והתראה על הונאה שלהם).
אז על מה מהפרטיות שלי אני מוכנה לוותר בשביל נוחות? האם אני רוצה שגם גוגל וגם ויזה ידעו את כל פרטי החיים שלי?
כמה דברים נוספים:
אני יכולה להביא את כרטיס האשראי שלי למישהו, אבל לא את הטלפון (אולי עם אצבעות משתלשלות כ-charm)
זה משהו חדש, אז יהיו בעיות תמיכה, הבנה, שימוש, אבל כל זה יתוקן מהר
יש אפשרות נוספת בתשלומים בטלפון, והיא שהעיסקה עצמה תהיה חסויה – ז”א לא ויזה ולא סמסונג יקבלו את פרטי העיסקה המלאים, כי הם לא צריכים לדעת שקניתי מדבקות בטמן. לא נראה שמממשים את זה כי לאף אחד אין אינטרס לעשות את זה.
אני סומכת על גוגל וסמסונג יותר ממה שאני סומכת על ממשלות, אבל הממשלה יכולה לצוות לחברות לשתף נתונים.
אם רמת האבטחה מספקת, אני כנראה אסמוך יותר על חברות קטנות מאשר על חברות גדולות. הסיבה היא שלחברות גדולות יש יותר אמצעים ויותר וותק וניסיון להשתמשת במידע הפרטי של הלקוחות שלהם לצרכים שהם לאו דווקא לטובת הלקוח. הבעיה היא שחברות קטנות נוטות להמכר לתאגידי ענק, מה שגומר את השירות המקורי שלהן, ותלוי מה סוג המידע שהחברות הקטנות שמרו – הוא יעבור לחברה הגדולה.
אז למה אני לא מרוצה? אני לא חוששת שמישהו אנושי יסתכל על הפרטים שלי ספציפית וידע שאני, מאסטר רובוט, קונה מדבקות בטמן כל יום בשעה 16 בחנות שבמדרחוב. גם אם אני לא סומכת על מדיניות האבטחה ושמירת הנתונים בחברות הגדולות, אני דק רקק, אז לי זה לא יקרה. הבעיה היא שעכשיו ויזה, וסמסונג, והממשלה יקטלגו אותי עם אנשים שקונים מדבקות בטמן והולכים לישון ב-4 בבוקר. זו כנראה התנהגות לא בריאה – אז אני אצטרך לשלם יותר על ביטוח הבריאות. כשאצטרך לחפש עבודה חדשה, לשכת התעסוקה תמיין אותי למשרות לאידיוטים, כי איזה אדם שפוי ורציני קונה מדבקות בטמן, וכו’. כל הפירסומות והדברים שאראה סביבי יהיו בנושאי מדבקות בטמן חדשות – עולמי ינותב לפי מה ויזה וסמסונג חושבים עלי. אני אחיה את המקבילה של החיים של “פרסומות מותאמות אישית”.
אז איך אני אקח חלק בחיים המודרניים אבל עדין אשמור על הרגלי הקניה שלי פרטיים? ואולי אין באמת סיבה לשמור על הרגלי הקניה שלי פרטיים? זו הרבה טירחה ואני עדין לא מאפיה-בוס מבוקש. אנשים סביבי נראים מרוצים מהמצב הקיים, וזה לא שהחיים שלנו כ”כ שונים, זה רק מאוד מבאס אותי רעיונית.
— כשאני כותבת מדבקות בטמן אני בעצם מתכוונת לדוג’ינשי של אוונגליון.
והדבר הנוסף הוא אנשים שמפרסמים את דירוגי הקומקסים שלהם. ואז זה או שנאה יוקדת (איך אפשר לא לדרג את סולו לבלינג ב-god level) או להבחון ולחשוב “הנה מישהו עם טעם משובח, אפשר להעתיק את רישמת הקריאה”
מנוואה (Manhwa, 만화) אלה קומיקסי רשמת קוריאניים. הם בד”כ מאוד יפים. להרבה יש תרגומים רשמיים לאנגלית ומה שאין באופן רשמי יש באינטרנט. רדיט זה מקור בעיקר אכזב להמלצות, כי כשאנשים מבקשים המלצות הם מקבלים רשימה של 100 כותרים. שזה לא מקצר שום דבר ועדין צריך לברור לבד. ולכן, תקשיבו לי
גמרתי את re:zero, העונה השניה. מהעונה הראשונה נהנתי כי זה היה חדש וחמוד והעונה השניה היתה הרבה עבודה להבין מי נגד מי ומה המניעים של כולם (והם כל הזמן משתנים) אז פשוט היתה הרבה עבודה לעקוב אחרי הסיפור שכבר לא עיניין אותי.
נטפליקס מפרסמים לי את Squid Game, סדרת משחקי השרדות קוריאנית. ולאף אחד אף פעם לא נמאס משחקי השרדות! אבל הם יתחילו לשדר אותה רק ביום שישי! לא יכלו לתזמן טוב יותר? לא יודעת מתי חגי תשרי בארץ?
ראיתי עד עכשיו 3 סדרות קוריאניות, אחת היתה טובה (Kingdom, אין על זומבים ונסיכים קוריאניים 👌), אחת בסדר (Sweet Home, היתה רק בסדר כי באותו הזמן יצא אליס שהיה ממש טוב) ואחת משעממת למוות (Uncunny Counter). אז לפי מה שאני לא אוהבת בסדרות קוריאניות, אני בעלת ציפיות די נמוכות, אבל בוודאות אראה את הפרק הראשון, כדי להתאכזב באמת ולא רק בתיכנון.
מה שנשאר לי עכשיו זה להמשיך לראות את Jujutsu Kaisen, סדרה שהתחילה מאוד טוב והפסקתי לראות כי ראיתי יותר מידי שטויות אחרות באותו הזמן.
גוג’ו סנסיי עקף את קאקשי סנסיי בסולם הסנסאים לבני השיער שגם מאוד מאוד חזקים אבל מקור הכוח שלהם סודי ולא ברור במשך רוב הסדרה. אז עכשיו אני הכי אוהבת את גוג’ו סנסיי.
הדברים הבאים ברשימת הצפיה שלי:
העונה השניה של Assassination Classroom. אני מתגעגעת לקורו סנסיי וקרמה
