רובוטים.אורג

השבוע גמרתי לראות את No Game No Life, סדרת הרפתקאות/משחקים/isekai.
האמ;לק הוא שזו סדרה על שני אחים גיימרים מטוקיו שעוברים לעולם המשחקים דיסבורד ואיך הם הפכו אותו למשחק ריסק עולמי.

האנימציה מאוד ורודה ומאוד בוהקת, שזה מפתיע קצת כי Madhouse (הסטודיו של הסדרה) עשו את כל סדרות הערפדים והחרבות והמפלצות שאני אוהבת, אז לא ציפיתי מהם לכ”כ הרבה ורוד בוהק.

אז מה זה Isekai? זה ג’אנר באנימה ומנגה בו הסיפור הוא שהגיבורים מגיעים לעולם אחר (גם עולם וירטואלי נחשב, כמו להיות תקוע במשחק מחשב). לפני כ-10 שנים הג’אנר נהיה מאוד פופולרי ויצאו הרבה קומיקסים ולאחריהם סדרות בהן הגיבורים מגיעים, או נולדים מחדש, בעולם אחר וקסום. עד שבשלב כלשהו, לפני נניח 3 שנים, זה הגיע לכדי מיאוס, מה שהוליד סדרות פארודיה על isekai בדמות של עוד isekai (רובן גם כוללות הרבה fan service).
No Game No Life הגיעה לפני תקופת המיאוס, ומספר על שירו וסורה, אחים גיימרים בלתי מנוצחים מטוקיו, שהגיעו לעולם בשם Disboard כי הם נבחרו ע”י טית, האל של העולם הזה כדי להפוך את העולם ליותר כיפי. בדיסבורד, כמו בתורה, יש את 10 הדיברות:

1. רצח, מלחמות וגניבה אסורים בהחלט
2. כל הקונפליקטים בעולם יפתרו ע”י משחקים
3. במשחק, שני הצדדים יהמרו על משהו שהם מסכימים שהוא בעל ערך שווה
4. כל עוד לא מפרים את #3, אפשר להמר על הכל, ואפשר לשחק כל משחק שבוחרים
5. השחקן אותו מזמינים למשחק יכול להחליט על חוקי המשחק
6. כל ההתערבויות שנעשו במסגרת עשרת הדיברות חייבות להתמלא, כמו חוק
7. קונפליקטים בין קבוצות ייושבו ע”י נציגיהם הנבחרים של הקבוצות
8. להתפס מרמים בזמן משחק שווה להפסד אוטומטי
9. הדיבר הקודם לעולם לא יכול להשתנות
10. GL HF

העולם מורכב מ-16 ממלכות עם 16 גזעים, ולכולם יש קסם או כוחות מיוחדים כלשהם, חוץ מלאנשים (כמה לא כיף להיות אנשים רגילים). וכאן מגיעים סורה ושירו להציל את כבוד האנושות תוך כדי משחקים מטופשים שכוללים בעיקר להעלים את התחתונים של סטפני – הדמות הראשית השלישית בסדרה, הנכדה של המלך המנוח של הממלכה האנושית.

זה מתחיל במשחקים די מטופשים (“תוך כמה זמן היונים שיושבות על הגג יעופו משם”) ועובר למשחקים מעניינים יותר, שכוללים גם משחק VR בטוקיו (כשבהתחלה סורה ושירו לגמרי מאבדים את זה כי הם לא רוצים לחזור לעולם האמיתי). והרבה משחקים שהם משחקים מוכרים כאלה עם שינוי קל: שחמט עם חיילים אמיתיים שמחליטים מה הם עושים, משחק מילים (יפני) שמשפיע על המציאות כשמשחקים אותו וכו’. אז זה חלק מעניין. ה-scheming ו-plotting שהולכים שם גם מעניינים.
חוץ ממשחקים, שאר התוכן כולל את סורה מנסה לצלם את סטפני במקלחת, או להעלים לה את התחתונים עם משחקים שהיא מסכימה לשחק איתו (כי במשחק הבא היא בטוח תנצח!). המשחקים מעניינים, ולומדים עוד על העולם של דיסבורד וה-stakes עולים כל הזמן, אז יש עיניין מתמשך לאורך הסדרה, זה לא אותו פרק שחוזר על עצמו. ואפשר לספור כמה פעמים סטפני איבדה את התחתונים.

כרגע יש רק עונה אחת, ויש סרט שקורה לפני האירועים של העונה הזו. וכבר כמה שנים יש דיבורים על עונה שניה. הרבה סדרות נדחו בגלל הקורונה, אז גם אם היו תוכניות לעונה השניה, זה עוד לא קרה.

לא מצאתי טריילר טוב, אז הנה שיר הפתיחה, כדי להתרשם מהאנימציה ומהדמויות הראשיות.

זו סדרה טובה, אבל לא בקטגוריית “הסדרה הכי טובה שראיתי אי פעם”. זה לא אלים מספיק בשביל שאוהב את זה יותר מסדרות כמו Parasyte או Gantz. אבל זה לא נכון להגיד שלא היו קרבות – לא היו קרבות אלימים, אבל היו קרבות במשחקים, וזה מעניין. זו לא הסדרה הראשונה עם קרבות במשחקים, יש את Sword Art Online (הזכור לרעה מאוד) ואת King’s Avatar, בשניהם הקרבות הם במשחק, אבל אלה ממש קרבות אמיתיים, עם חרבות וכלי נשק. ב-NGNL הקרבות הם משחקי לוח ואסטרטגיית המשחק המלחמה של השחקנים.
זו סדרה טובה וגם משהו שראיתי אם חברים לצפיה ולא לבד שזה נחמד, כי הרבה מהדברים שאני אוהבת אף אחד בסביבתי לא מסכים לראות איתי.

הסדרה זמינה לצפיה בקראנצ’ירול

אני מרמה, לא יהיו כאן 100, אבל זה כמו מכות מצרים, כל סעיף שווה 10.

הטריילר של העונה הראשונה הוא 100% אמת בפרסום
TL;DR: האנימציה יפיפיה, יש כוחות על, וכלום לא כמו מה שמצפים מהם להיות ועדין כולם כ”כ חמודים
ואפשר לצפות בקראנצ’ירול

1. בסדרות (לא רק אנימה) אני תמיד רואה את סרטון הפתיחה פעם אחת ואז בשאר הפרקים מדלגת. הסרטון של מוב הוא כמו סרט קצר ומטורף. ויש שם ברוקולי, אז אי אפשר לדלג.

2. האנימציה של סרטון הפתיחה היא לא משהו ייחודי בשביל סרטון פתיחה מרשים (כמו מעברוני וידיאו במשחקים ישנים), האנימציה מצויינת לכל אורך הסדרה, עם סגנון משתנה, כמו מוזיקת רקע בסרטי מתח: הגרפיקה משתנה בין הקטעים בהם הכל שקט ובסדר לקטעים של הקרבות והבלגן.
כל מה שראיתי מסטודיו Bones עד עכשיו היה מאוד יפה (FMA: Brotherhood, Noragami) אבל מוב זה רמה אחרת. זה כמו לראות מופע זיקוקים, המון דברים קורים כל הזמן, מוזר זה הרגיל החדש. רק זה לבד אמור להיות מספיק לראות ולהנות מהסדרה, but wait, there’s more!

3. הקומדיה
בפרק 3, מוב חוזר הביתה מביה”ס ופוגש מישהי שמנסה לשכנע אותו להצטרף לכת. הכל הולך בידיוק לפי הספר של “שיכנועים להצטרפות לכתות” (חומר לימוד הכרחי מאיפה שאני מגיעה)

אתה מדוכדך
האם אלה בעיות בלימודים?
במשפחה?
בריאות?

עד שמגיעים למה שימשוך אותו להגיע למפגש. הצלחה מהפעם החמישית.

יש הרבה קטעים כאלה לאורך הסדרה, וזה מצחיק אותי כשזה in your face כ”כ מטופש, אבל זה גם די מציאותי.

4. הפארודיה והסאטירה
One punch man הוא 100% פארודיה על סדרות אקשן וסופר-גיבורים. מוב הולך קצת יותר בכיוון הזה, הוא לא סופר גיבור, הוא אפילו לא הילד הממוצע בכיתה – הוא פחות מזה, אבל הוא גם האספר הכי חזק שיש וזה הדבר שהכי פחות איכפת לו ממנו. הבוס של האספר הכי חזק שיש הוא שרלטן מדופלם עם הכוחות הבלתי-אפשריים של תיקון תמונות בפוטושופ. והכל פועל מצויין.
המספר יודע שכל המצב מגוחך ובנוי בשביל להכניס את כולם לבעיה כלשהי עם כל המרכיבים של סדרת אקשן-אנימה, אבל הפיתרון תמיד יהיה אחר.
אחד הרשעים קובע שהוא הכי חזק והדמות הראשית בסיפור, באותו הפרק הוא נמחץ לחלוטין ונהיה חבר של מוב וממשיך לעזור לו, כי הוא מבין את טעותו. ראש המועדון לשיפור הכושר הגופני הסביר לביריון של בית הספר שהם לא משקיעים חודשים באימונים ומשקולות בשביל לעשות שטויות כמו להרביץ לביריונים של בית הספר המתחרה, כי שום דבר לא נפתר עם אלימות – זה ברור. וכך גם מוב, הוא תמיד יגיד את הדבר הנכון לא את הדבר הגיבורי.
זה מה שקורה כשסדרה על החיים עצמם פוגשת קומדיה וכוחות על עם אנימציה יפה והדמויות הכי חמודות שיש.

5. Power progression.
ה-power progression לאורך העונה עשוי כך שכל סדרת אקשן שבנויה על האלמנט הזה צריכה לקנא. הקרבות הראשונים הם בין כנופיות ביה”ס – אז אין כוחות ואין כלום, הכל רגיל ומתאים לסדרת בית ספר. אחרי זה מכירים אספרים (espers – אנשים עם כוחות) אחרים, וגם הרשעים מתגלים כארגון רציני, ובהתחלה הקרבות הם נגד מיניונים הולכים ומתחזקים עד שמגיעים לבוסים. זה לא ברור בהתחלה כמה אספרים יש, והאם לכולם יש את אותם הכוחות, אבל מגלים את הכוחות והשוני בין הכוחות לאורך הפרקים. הכוח של מוב לא משתנה, אבל ה-stakes עולים כל הזמן.

6. הקרבות
זו סדרת הלא-אקשן עם הקרבות הכי טובים ופוטוגניים שיש. מה שמתקדם לאורך העונה זה הכוח והקושי של היריבים, אז הקרבות נהיים יותר גדולים ויותר מסובכים ומאוד מאוד צבעוניים. אלה לא תמיד קרבות של כוח נגד כוח, ותיחכומים מנצחים כוח. הילדים היותר חכמים מנצחים יריבים חזקים יותר שלא חשבו על מה שהם עושים עד הסוף.

7. מוב הוא דמות מצויינת
אני חובבת פאוור-טריפים מטורפים (כיחכוך כיחכוך סולו לבלינג) וגיבורים של כאלה סדרות, אבל מוב כ”כ חמוד
מוב הוא הדבר הכי טוב שקרה לאנימה לאחרונה, הוא יותר חזק מ-Saitama (One punch man), יותר מצחיק מ-Kaguya-sama ויותר אמיץ מנרוטו. כשמוב מגיע למפגש של הכת שמנסה לגייס חברים חדשים, הוא לא שוכח למה הוא הגיע לשם – הוא מברר האם הם יהפכו אותו להיות יותר פופולרי, ואם לא, הוא הולך הביתה, שאר האנשים שיעשו מה שהם רוצים. הכל מאוד סביר והגיוני, זה לא שיש צדק עולמי שהוא צריך לתקן, כל אחד והעיניינים הפרטיים שלו. באחד הפרקים מוב מוכיח למישהי שבאמת יש לו כוחות טלפתיה ע”י זה שהוא מסובב משקולות באוויר, בפרקים הבאים רואים אותו מנסה במאמץ רב להרים את המשקולות האלה כחלק מהאימון במועדון לשיפור הגוף, וזה חמוד.

7. כל הדמויות מצויינות
קשה לי להגיד את מי אני הכי אוהבת, כי כל הדמויות חמודות ויש לי סיבות לחבב את כולם.
רייגן, למרות שהוא רמאי במקצועו, הוא תמיד הוגן והוא באמת ובתמים רוצה לעזור לאנשים ועושה את זה בעבודה.
טרוקי היה רשע, והפסיד, והבין שמה שהוא רוצה לעשות זה לעזור למוב. וגם יש לו את הפאה הכי טובה בטלויזיה.
אח של מוב, אקובו (הרוח הירוקה), החברים של מוב ממועדון הכושר, אני לא יודעת את מי אני אוהבת יותר.

8. חיי בית ספר יפני
95% מכל האנימה קורה בבית ספר או מספר על תלמידי בית ספר. זה קהל היעד ולשם מכוונים. יש את המועדונים השונים, יש את הביריון התורן ואת מועצת התלמידים. אבל כמו כל שאר הדברים בסדרה הזו, לא הכל פועל לפי האידיאל היפני לבתי ספר מסודרים. חלק מהמועדונים קיימים רק בשביל שהתלמידים יוכלו להתבטל אחרי הלימודים במסווה של “הלכתי למועדון”, ראש מועצת התלמידים הוא דווקא הביריון הכי גדול, והביריון לכאורה הוא די נחמד ורק מפלילים אותו. עם כל שאר סדרות ביה”ס שראיתי, אני נוטה להאמין שדברים פועלים יותר קרוב למה שמוצג במוב מאשר ב-kaguya-sama.

9. האם אני אוהבת slice of life עכשיו? לא מודה בכאלה דברים.
זה ג’אנר שאני לא מבינה למה הוא קיים ומי צריך את זה בכלל. ראיתי בידיוק 2.5 סדרות כאלה, כשאחת מהן היא מוב והשניה היא הסדרה הכי פופולרית בג’אנר לפי MyAnimeList (Tora-dora! וזה היה טוב).
יש הרבה עינייני בית ספר — כנופיות (עם שמות מצחיקים), חוגים ומועדונים (בהם אנשים מודיעים שהם נמצאים שם בשביל להתבטל), ובגלל שבסדרה הזו כ”כ טובה, גם קל להבין מי הדמות החשובה בכל סיטואציה

10. המימוש הכי טוב לסיפורים רוסיים עם מוסר השכל
אני תמיד אתלונן על דברים כשהם חמודים מידי כי ה”חמוד” הרגיל אומר שיהיה לקח כלשהו שילדים צריכים ללמוד בסוף כמו <להעביר זקנים את הכביש> או <איזה יופי כשכולם מסתדרים ביחד בסוף> אבל מוב באמת חמוד. מי שהיה יריב נהיה חבר – כי הוא רואה שאין סיכוי להלחם ולנצח. האח הקנאי מתנצל וכולם נהיים חברים שוב, כולם עוזרים לכולם

זו סדרת slice of life שעושה אקשן יותר טוב מסדרות אקשן, כוחות-על יותר טובים מסדרות על גיבורי על, קומדיה מצויינת וכד’. ולפי האינטרנט, עונה שניה היא אפילו יותר טובה.

איפה לראות?

אני ראיתי בקראנצ’ירול בחינם

מטה פוסט על מה היתי רוצה לעשות באתר.

ראיתי בטוויטר את הכתבה הבאה: Aubrey Plaza Movie Roles, Ranked by How Badly She Wants to Kill You, ונכנסתי לשם אבל לא קראתי באמת כי אני גם לא מכירה את הסרטים האלה כנראה. אני רק יודעת שהיא היתה ב-Legion, והכותרת של הכתבה נשמעת מאוד מתאימה.

זה סוג הדברים שהיתי רוצה לעשות באתר.
זהו, אין פה יותר תוכן. לדרג מישהו בידיוני לפי כמה הוא רוצה להרוג אותך מ-1 ועד כמות ההופעות הפומביות שלו נשמע כיף.

התוכנית היתה לראות משהו מפחיד בסופ”ש של האלווין. האפשרויות היו:
Inuyashiki — הבחירה שלי, כי זה מהכותב של Gantz, אלימות חייזרים הזויה
Itou Junji (collection) — כי זה ידוע בתור מפחיד ומוזר, ואני לא אקרא את המנגה
כל סדרות הערפדים שפיספסתי ב-10 השנים האחרונות
Paranoia Agent – מה שנבחר

TL;DR זה לא משהו

מה שנבחר זה Paranoia Agent, והתחלנו עם סרטון הפתיחה מהחולניים שיש

אני לא מדלגת על סרטוני פתיחה בפעם הראשונה, וכך ראיתי את הדבר המטריד ביותר שנכנס בדקה וחצי.

דמות מסתורית של ילד על רולר-בליידס מטילה אימה על התושבים של אזור מסויים.
זה מתחיל עם תקיפה של מעצבת דמויות, אין עדים והנזק הוא יחסית קל אז במשטרה לא בטוחים האם האירוע קרה באמת או שהמעצבת בדתה הכל. אבל האירועים ממשיכים, ויש עוד קורבנות, אבל האירועים תמיד קורים בלי עדים ונאים לא קשורים אחד לשני אז המשטרה לא מצליחה למצוא את התוקף.
אחרי כל תקיפה, הנפגע וסביבתו די מתחילים לאבד קשר עם המציאות, ויש גם קשר מוזר בין כל הנפגעים.

חוץ מזה, כל הדמויות הן לא מה שהן נראות — הילד החמוד והפופולרי הוא חתיכת נבל שכל מה שאיכפת לו זה להיות הכי ראשון והכי פופולרי ולרמוס אחרים בדרך. עוזרת פרופסור חמודה וביישנית ועם פיצול אישיות שעובדת בזנות בלילה, וכו’.

פרק 5 היה טוב מאוד (לא רק ביחסת לסדרות שאני לא אוהבת), ומי שרוצה לראות את זה חייב לפחות לראות עד פרק 5, כי רק אז זה מתחיל לקבל צורה והסיפור מתבהר אבל הבעיה גם מתפשטת. אבל סה”כ הסדרה לא שווה את הזמן ולא גמרתי לראות את זה. זו סדרה על אנשים, והיתי צריכה לצפות לזה, כי זה לרוב מה שמרכיב את ג’אנר האימה (השאר זה ערפדים ומפלצות או gantz וזה נכנס לקטגוריית אקשן).
ראיתי שאנשים מתלהבים מזה ומזכירים באותה נשימה את Perfect Blue, והיתי צריכה לקרוא את זה קודם, כי גם ב-Perfect Blue השתעממתי.

ציון: אין כוח מתוך 10 (ופרק 5 הוא אחלה).
היתי צריכה לראות Inuyashiki