רובוטים.אורג

אחרי Doomsday Book של קוני ויליס ששנאתי ולא הצלחתי לקרוא עד הסוף, והסדרה “העמדה” על פי ספר של סטיבן קינג שהוא גם על העולם אחרי מגיפה ואחרי The Road של קורמק מקארתי, שזה כנראה ספר על העולם אחרי מגיפה אבל לא ברור לי לגמרי, אולי אחרי אסון אקלים, בכל אופן זה ספר דיכאון. אז חשבתי שהגיע הזמן לקרוא ספר מגיפות קליל ומעניין. חה חהחה הבדיחות עלי כמובן.

תחנה אחת-עשרה הוא ספר מגיפות משנת 2014. בעולם פורצת מגיפה קטלנית דמויית סארס ורוב אוכלוסיית העולם מתה די מהר. מעט האנשים שנשארים בחיים אחרי המגיפה מנסים להחזיר את הציויליזציה והחיים לרמה סבירה כלשהי, אבל לא למה שהיה פעם, כי זה לבקש יותר מידי. קצת כמו A Canticle for Leibowitz אבל פחות מצחיק.
העלילה מתרחשת ברובה בשנים שאחרי המגיפה, ומתרכזת בכמה דמויות שהכירו בנסיבות שונות לפני המגיפה אבל התפזרו אחריה. יש קפיצות זמן בו מתואר העבר ומסופר על איך המגיפה התחילה, והסיפור של כל הדמויות הראשיות בתחילת המגיפה והחיים שלפני המגיפה.

זה לא ספר מעניין, זה אפילו לא מד”ב, מה שכן הסופרת כנראה עושה עבודה טובה כי לא הפסקתי באמצע כמו את Doomsday Book. הספר הוא כמו דיסטופיה-לייט, ז”א זו בוודאות דיסטופיה, אם מסתכלים על מה שנשאר מהעולם הוא לא שונה מספרי דיסטופיה אחרים, אבל בגלל שעובדים בין הסיפורים האישיים של הדמויות אז המצב העולמי הוא רק עיניין צידי. עוברים בין הסיפורים של הדמויות בזמנים שונים, אז אפילו שכקורא אני מבינה את הסיפור הכללי בעולם, האופן שבו הכל כתוב ומסופר זה כאילו שאני קוראת את היומנים האישיים של הדמויות ואז כל אחד יודע רק חלק קטן מהסיפור, ולכן העלילה הגדולה לא כזו נוראית ומפחידה.

ראיתי ב-IMDB שיש מיני-סדרה שמבוססת על הספר הזה. כנראה הסדרה תהיה יותר טובה מהספר. על הספר אני לא ממליצה, משעמם מידי.

הסיכום הכללי

ספרי מגיפות: 0
אני: 0, כי בזבזתי את הזמן על ספרים לא מעניינים