רובוטים.אורג

ככה נראה המשרד של האחראי על העבודה שלי.
וזו אפילו לא התמונה בשלב הסופי.

לא הכנסתי מהדקים לג’לי למרות שקניתי ג’לי במיוחד בשביל זה, אבל היו עוד כמה דברים, גם של אנשים מסביבי.
היה נחמד.

ניקוד סופי: *9
* היה לי רעיון למשהו מטורף לחלוטין – לא עשיתי כי חשבתי שאולי יקחו אותי ברצינות

רשימת הדברים שעוד לא מצאתי בחנויות, ואני חושבת שזה יעזור מאוד לאנושות אם יתחילו לייצר אותם

• מכשירי טלפון מיוחדים במרכזים של שירות לקוחות, תמיכה טכנית וכו: מכשיר טלפון בו הצד השני יוכל להקיש קוד במהלך השיחה לביצוע פעולות שונות, באופן די דומה למה שיש עכשיו (“הקש 9 להקליט הודעה חדשה הקש 8 למחוק הודעה”), אבל עם פעולות משודרגות:
  הקש @^#^&#@ לסטור לנציג איתו מדברים, הקש $$%%!!!!!11 לחשמל לו את הכיסא. וכד’. שימושיות אין קץ.
• מכשיר שעושה המרה בין כלבלבים חמודים לנייר טואלט וההפך.
  נראה לי שימושי להפליא. ואז גם אפשר יהיה להסתובב עם כלבלב במקום מגבת, כמעט אותו דבר.
• צריך לייבא מהעתיד הולוגרמות. אני לא מדברת על הסוג החצי-שקוף שיש במלחמת הכוכבים. אלא הקלטות שיראו אטומות (opaque).
  הצורך הוא ברור:
  לסלק בוסים מעצבנים (הקלטה של “אני מנסה לעבוד, תפסיקו להפריע”)
  שכנים חטטנים (“עוד לא החזרתם לי את הכסף שאתם חייבים לי”)
  ושאר טורדנות.
• טלפורט ושטיח מעופף – חייבים לייבא את זה. בטח בסין יש – יש שם הכל.
• מסך עפעף – מסך מיוחד שנמצא בצד הפנימי של העפעף, כדי לראות סרטים, לשחק באינטרנט ולהעתיק במבחנים.
  התוספת למסך כזה היא מקלדת אצבעות – מקלדת שפועלת על נקישת אצבע באצבע, עם צירוף מיוחד לכל אות.
  מאפשר לקרוא ולהגיב באינטרנט בפורום החביב עליכם בזמן הרצאות משעממות או שיחות עם אנשים לא מעניינים.
• ולסיום, אם מישהו מתנובה/שטראוס או כל מחלבה אחרת קורא את זה – בבקשה ייצרו לי יוגורט בטעם בננה פקאן. אני בטוחה שהוא יהיה הצלחה מסחררת, בידיוק כמו גלידת אבטיח על מקל.

גברת עולה לאוטובוס,
הנהג מסתכל עליה ואומר “מצטער גברת, את לא יכולה לעלות לאוטובוס הזה”
הגברת: “למה? אני אשלם עבור כרטיס נסיעה רגיל”
הנהג: “אם את רוצה, את יכולה לעלות מהדלת האחורית”
הגברת: “אבל מה מיוחד באוטובוס הזה?”
הנהג: “תשמעי, אני רואה שיש לך סל קניות ובתוכו מרגרינה, זה אוטובוס שמגיע לרחוב עם כל מסעדות היוקרה בעיר ואם השפים יראו את המרגרינה הם יתחילו להקיא אחד על השני ועל האוכל והמסעדות יאלצו לפשוט את הרגל. אם הסועדים יראו את המרגרינה הם מיד יתחילו לחשוד באוכל, יפסיקו להגיע למסעדות – ושוב, המסעדות יפשטו את הרגל.
ותהיה בעיה כספית לעיר”
הגברת: “למה שתהיה בעיה כספית בעיר? הצלחת המסעדות או כישלונן לא משפיעה על הקופה העירונית”
הנהג: “כן, אני לא יודע איך זה פועל, אבל זה מה שאמרו לי במסעדה”
הגברת: “אז למה בכל זאת הסכמת שאעלה מהדלת האחורית?”
הנהג: “הא זה פשוט, כי יש לך מחשוף גדול ומכנסים קצרים, וחשבתי לעצמי שלא יפה לאכזב גברת עם טעם טוב”

—

מוסר ההשכל לכבוד שבת:
1. להפסיק לקנות מוצרים עם הכשר בדץ – שיפתחו לי יוגורט עם בננות ופקאן בכסף שהם משלמים לבדצים.
2. להבהיר לכל מי שחולם אחרת, כל עוד אני נוסעת בתחבורה ציבורית לא יגידו לי באיזה צד של האוטובוס לשבת.
3. אני מחפשת רעיונות נוספים לעשיה – כי לי אין, והמצב רק מחמיר.

ראיתי הלבוי 2! בערך כמו בקולנוע, על מסך ענק ובלי ארטיפקטים של כיווץ (ב-HD).
במשך כל הסרט יש את ההרגשה, אותה הרגשה כמו לקרוא את טרי פראטצ’ט אחרי שקוראים את רוג’ר זילזני – “משהו פה מוכר”. אמנה את הדברים בין שאר השטויות

זה התחיל טוב, רק ששחכו לציין שהמיקום הגיאוגרפי של כל זה היה הארץ התיכונה.

אבל עם החלוקה של הכתר הם כבר פיספספו קצת – רק 3 חלקים, וכולם באותם הידיים, טבעות מתחלקות הרבה יותר טוב.

אחרי ההקדמה ההיסטורית פוגשים את הרשע הנוכחי – מין הכלאה מוזרה של אלף, טרול ואנט, שמתאמן בביוב על ביצוע טיפות מים ל-2 חלקים שווים, אל תצפו ממנו ליותר מזה – הוא עוד לא למד שברים בביה”ס.

גם עם הצגת הטובים לא הולך להם טוב במיוחד: מציגים את הפקידים האחראים עליהם כמציקים במיוחד וכולם שונאים אותם. אבל זה לא פועל – הלבוי תמיד יוצא טיפש יותר. את הפקיד הראשון מחליפה קופסא – מין דלי-מתכת-עם-מכסה עם קיטור ורעש כמיטב מסורת הסטים-פאנק. זה לא באמת קשור לתקופת הזמן שלנו, אל תתאמצו להבין.

ההתחלה טיפוסית – הרשע עושה את הדבר הרע שלו, והטובים יוצאים לבדוק את הנושא. הם לא באים לבד כמובן – הם “טובים” מיומנים, ולוקחים איתם חולצות אדומות – קולגות, שלא ראיתם לפני זה ולא תראו אחרי (אני גיליתי שקוראים לזה חולצות אדומות רק לאחרונה – ככה זה כשלא מעריצים סטאר-טרק).

החולצות האדומות מתו, אבל זה בסדר – הם רק מילאו את תפקידם והחקירה חייבת להמשך – אז הולכים לשוק!

כאן אפשר להוסיף עוד משהו לרשימת הדברים המוכרים מאיפשהו – הספר היחיד שאני אוהבת של ניל גיימן (והאודיו-ספר היה טוב) הוא Neverwhere, והשוק הצף דומה קצת לשוק הטרולים בלונדון תחתית.
בנקודה זו הסרט משתפר לטובה – יש מכות עם ברזלים!

מפגש הפיסגה בין מתכת לאבן (או בטון, או מתכת אחרת, או אנטי-חומר\חומר שחוראדום).
לפחות זכיתי בסצנת מכות אחת אחרי שעה שלמה של צפיה – ההתחלה יותר מידי ארוכה.

היו שני קטעים ברצף שאהבתי בסרט, ואת הקטע השני אפשר להוסיף לרשימה:

זו היא אפונת פלא משודרגת: היא לא רק אפונת פלא שמשמשת כמדרגות לענק, היא גם בתפקיד הענק שרוצה לאכול את כל העיר. זה היה שילוב מוצלח.

אחרי המכות בעיר מגיע קטע של למידת עובדה מעניינת וחשובה – אבל אפשר להתעלם ממנה, כמו שכולם התעלמו לאורך הסרט. אני לא מבינה למה האחראים על הסרט חשבו שהצופים יודעים שצריך לעצום את העיניים והאוזניים ל-2 דקות, אולי היה כתוב כשרואים בקולנוע. אז אני אגיד למקרה שראיתם בקולנוע ופעלתם לפי ההוראה המתאימה: אפשר להרוג את הרע בלי להתאמץ! ובזה הסרט היה נגמר, אבל כנראה שחתמו עם מישהו על חוזה לסרט של שעתים ולא שעה ורבע.

למרתו שהסרט מאבד קצת פואנטה אחרי הגילוי האחרון והאירועים אכן מתחילים להתברבר לכיוונים מוזרים – כמו טיול שקט בהרים בשביל לפגוש שם טרול מגניב, ולקבוע את עתיד האנושות (האנושות מושמדת קודם, הלבוי אח”כ).
ויש קטע נחמד (אם מתעלמים מהסייבר-פאנק המיותר מאוד) של מכות ומכונות.

אני לא אגלה את הסוף – למקרה שמישהו עוד רוצה לראות את הסרט, אבל הוא די עלוב. פשוט חבל על המאמץ והצפיה ב-45 הדקות האחרונות.

עוד כמה דברים שראיתי במקומות אחרים:

• רובוטריקים תרמו את הבדיקה המהירה לשיוך רובוט בלתי מזוהה לקבוצת הרעים או הטובים
• לרגע גם חשבתי שהרובוטים יתחילו להתפרק ויתרכבו אחד עם השני ליצירת דינוזאורים ושאר מפלצות פלסטיק. או שזה רק בפאוור ריינג’רס
• הטרול שהוליך אותם עם התסריט מאוד הצחיק אותי הזכיר לי סרטי מל ברוקס
• הידים עם העיניים – שאני לא אוהבת מכל הסרטים האחרים של הבמאי הזה

ציטוט המוצלח:

i’m not a baby, i’m a tumor

לסיכום:
1. כנראה שאני ממש לא אוהבת סטים=פאנק. או שכל הביצועים שראיתי עד עכשיו היו גרועים.
2. ההתחלה ארוכה מידי, האמצע ארוך מידי והסוף טיפשי מידי
3. גם אני רוצה אש בקצות האצבעות (אבל לא כמו להשרף בל”ג בעומר)

ציון: 6.5
מה אמרו אנשים אחרים: 3, 8.5, 6