שנת הספרים הלא מעניינים
קראתי הרבה ספרים לא מעניינים לאחרונה. הלכתי והשקעתי והשאלתי או קניתי ספרים והם היו לא מעניינים. אני אפילו לא יכולה להאשים אף אחד, זה היה מבחירתי האישית המאוד לא טובה.
מה קראתי:
- Station Eleven
- Piranesi
- Gideon the Ninth היחיד ברשימה שלא שנאתי, אבל היו כמה דברים מעיקים
- Tomorrow and Tomorrow and Tomorrow
- The Road
- Weapons of Math Destruction – זה ספר מדע פופולרי ולא רומן, אבל קראתי וסבלתי
בחירות הספרים האחרות שלי גם לא היו טובות. אני כבר שנה בתקופה של קריאה על פוליטיקה אמריקאית בזמן שבעבר היתי מקדישה לספרות מקצועית.
אני בנפילת איכות מבאסת, והספרים הבאים שיש לי ברשימה הם רוברט היינלין, babel-17, אם אמצא ספרים של ג’ון וארלי אז משהו משם ועוד קצת פוליטיקה אמריקאית. לא יודעת האם זה יציל את השנה מהתואר “שנת הספרים הגרועים”.
אולי אני כבר לא נהנית מספרים כי קראתי יותר מידי קומיקסים, והדמויות בספרים לא מתות מספיק מהר, צריך לדפדף ולקרוא את כל המילים וכל השורות עד שקורה משהו. נראה לי שזה לא המצב, אבל אני צריכה דוגמית כהוכחה לעצמי.
אז מה כ”כ שנאתי בכל ספר? למקרה שמישהו ירצה להתווכח איתי ולהגיד שזה הספר הכי מעניין בעולם, הנה הסיבות שלא
Station Eleven – מסופר על העולם 20 שנים אחרי מגיפה קטלנית שהרגה 80% מהאוכלוסיה. הספר הוא משנת 2006, לפני הקורונה, ואני קראתי אותו אחרי הקורונה אז הערכתי מאוד את איך שהיא תיארה חלק מהדברים המיידיים בפרוץ המגפה. אז אין factions וכתות וחלומות מוזרים כמו בספר המגיפות של סטיבן קינג (וטוב שכך!) אבל גם אין יותר מידי משום דבר אחר. זו הגירסה הרגועה, ואולי הריאליסטית יותר, של The Walking Dead, בלי זומבים.
במשפט אחד: נשארו אנשים בעולם
Piranesi – אני מקווה שזה ילמד אותי לקח לא להאמין לפרסי ספרות. כי הספר הזה הוא זוועה. זה לא ספר, זה תיאור פסלי קירות. והגילוי בסוף כ”כ לא מפתיע, שלהשאר עד הסוף נראה כמו תרמית אחת גדולה.
אני חשבתי לתומי שלמדתי את הלקח מהספר הכי גרוע שאי פעם קראתי, Left Hand of Darkness, לגבי לא להאמין לפרסי ספרות וביקורות, אבל מסתבר שזה לא היה מספיק. אולי פעם שניה יכניס לי את זה לראש. זה ספר לאחל לאוייביי.
במשפט אחד: קירות לבנים
Gideon the Ninth – זה ספר שלא שנאתי, ולפרקים הוא גם היה מעניין. אבל הוא היה מאוד ארוך, והדמויות היו עם שמות ארוכים כ”כ שלקח לי חצי ספר רק להבין מי זה מי, וגם לא היה לי ממש איכפת מהסיפור העיקרי שקורה שם, התעלומה שצריכים לפתור והתככים בין תשעת הבתים.
אבל סה”כ נהנתי מהספר, כי המנגנון של איך הנקרומנסריות פועלת היה מעניין. היו הרבה בדיחות מאוד מודרניות שמיועדות לקורא, אפילו כשזה עבר בין הדמויות, אז היה מבדר. וממש בתחילת הספר, לפני שההרפתקאה העיקרית התחילה היה קטע שמאוד אהבתי בו שתי הדמויות הראשיות אירגנו את הקרב ביניהן, וחוץ מזה שזה היה קרב טוב, לאחר מכן אחת מהן סיפרה איך היא עמלה כל הלילה לסדר את המקום כדי שיהיו לה את כל הכלים וההזדמנויות לנצח.
במשפט אחד: נקרומנסרים בחלל
Tomorrow and Tomorrow and Tomorrow – כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. הסיפריה שלחה לי נוטיפיקציה להגיד שספר על משחקי מחשב שכולם מחכים לו זמין רק לי ל-7 ימים. אמרתי מצויין, בוודאי שאני אקח ספר פופולרי על משחקי מחשב. אז בין הציפיה שלי לעולם מדברי וירטואלי כמו בהתחלה של “בעיית שלושת הגופים” לבין מה שקורה בספר הזה אין כלום ושום דבר. זה ספר דרמה על אנשים שבמקרה הם עובדים בתחום פיתוח המשחקים, אוקיי, יכלו להיות גם זמרי אופרה מצידי.
במשפט אחד: אופרת סבון
The Road – אב ובן מסתובבים בעולם פוסט אפוקליפטי של שנות ה-60 בארה”ב. אין שם שום דבר שבאמת טוען שזה בשנות ה-60, אבל ככה זה נשמע מהכתיבה וכי הסופר עתיק. לא יודעים את השמות שלהם, או איפה הם או מה קרה לעולם. הכל אפור ורע. ושמעתי את זה כאודיו בזמן ריצות, זה היה זוועה.
במשפט אחד: sic transit mundus
Weapons of Math Destruction – אתוודה שלא קראתי עד הסוף כי נמאס לי. זה ספר שהקריאה שלו היתה “אני היתי הכי חכמה, אני זיהיתי שרימינו לקוחות, אב המשכתי לעבוד שם כי שילמו לי כסף”. זה וגם להתעלם לגמרי מכל מה שקדמה ומיחשוב תורמים לרפואה, חינוך וכו’.